החלטה בתיק בע"מ 2991/13

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים בזק-רפפורט, מינץ ופרידמן-פלדמן) מיום 13.3.13 בעמ"ש 19100-12-12, בגדרו התקבל באופן חלקי ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (השופט גרינברגר) מיום 28.10.12 בתמ"ש 19486-01, 19484-01 ו-19481-01. עניינה של הבקשה בשאלה האם נוצר בין הצדדים, בני זוג שנישואיהם עלו על שרטון, שיתוף בנכס ספציפי - דירת מגוריהם, שנרכשה על ידי המשיב טרום הנישואין.

רקע

ב.          ואלה עיקרי העובדות העולות מפסקי דינן של הערכאות הקודמות: הצדדים נישאו ביום 1.8.91, ונולדו להם שתי בנות. המבקשת עזבה את דירת המגורים, יחד עם בנותיהם של בני הזוג, ביום 6.9.01, ובחודש פברואר 2007 התגרשו הצדדים.

ג.        המבקשת הגישה תביעה רכושית כנגד המשיב (תמ"ש 19484-01) בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, וכן תביעת מזונות ילדים ומדור (תמ"ש 19481-01). המשיב, מצדו, הגיש תביעה בגין הסדרי ראיה (תמ"ש 19486-01).

ד.        בפסק דין מיום 28.10.12 (השופט גרינברגר) נאמר, בהתייחס לתביעתה הרכושית של המבקשת, כי בהתאם להסכמת הצדדים, המועד הקובע לאיזון המשאבים בין הצדדים הוא 6.9.01. בית המשפט דחה את טענתו של המשיב כי הצדדים נהגו בהפרדה רכושית ביניהם, וקבע כי "כל שנצבר במהלך החיים המשותפים הינו נכס בר-איזון" (פסקה 12). באשר לדירת המגורים של הצדדים - שנרכשה על ידי המשיב בשנת 1988 שלוש שנים טרם נישואיהם של הצדדים - נאמר, כי בנסיבות העניין - בהן בני הזוג נשואים פרק זמן ארוך, וחייהם התנהלו על מי מנוחות באופן יחסי; מדובר בנישואין ראשונים, במסגרתם הביאו ילדים לעולם; ובן הזוג הטוען לשיתוף נטל חלק במשק הבית המשותף - יש לקבוע, כי התקיים שיתוף בדירת המגורים. בית המשפט הוסיף, כי העובדה שבשנת 1994 פתחו הצדדים חשבון בנק משותף באמצעותו שולמו תשלומי משכנתא על דירת המגורים, מעידה אף היא על כוונת שיתוף בדירה. על כן נקבע (פסקה 48(א)), כי דירת המגורים תירשם בחלקים שוים על שמם של הצדדים. בפסק דינו הכריע בית המשפט לענייני משפחה באיזונם של נכסים נוספים - שתי חנויות שרכש המשיב קודם לנישואין, חשבונות בנק, קופות גמל קרנות השתלמות וקרן פנסיה, וכן כלי רכב. כן הכריע בית המשפט לענייני משפחה בתביעת המזונות שהגישה המבקשת (פסקאות 92-91). בפסק הדין נאמר, כי המשיב זנח את תביעתו להסדרי ראיה, ועל כן זו נמחקה.

ה.        המשיב עירער לבית המשפט המחוזי בירושלים (19100-12-12). ערעורו נסב על קביעות שונות של בית המשפט לענייני משפחה בנוגע לאיזון המשאבים בין הצדדים, ובין היתר בנוגע לדירת המגורים. בפסק דינו מיום 13.3.13 נעתר בית המשפט המחוזי (השופטים בזק-רפפורט, מינץ ופרידמן-פלדמן) לערעור, ככל שהדברים אמורים בדירת המגורים. נאמר, כי השקעתה של המבקשת בדירה באה לידי ביטוי בהחזר תשלומי משכנתא החל משנת 1994 ועד לחודש ספטמבר 2001, בשווי של לא יותר מ-1/24 מהסכום שנדרש למימון רכישת הדירה, וכי בשנים 1991 (מועד נישואיהם של הצדדים) ועד לשנת 1994 שולמו תשלומי המשכנתא מחשבונו של המשיב. נאמר, כי "ספק אם השקעה כספית בהיקף זה עולה כדי אותו 'דבר מה נוסף' הנדרש לשם הוכחת זכותו של בן זוג בדירה הרשומה על שם בן זוגו". בית המשפט ציין, כי מדובר בדירה שנרכשה מספר שנים טרם נישואיהם של הצדדים, כי אין טענה שהרכישה בוצעה לצורך חייהם המשותפים, וכי תשלומי המשכנתא בגין הדירה נפרעו מחשבונו של המשיב קודם לנישואי הצדדים ואף לאחריהם. נוכח זאת נאמר, כי ספק אם יש בהשקעה האמורה כדי להוביל למסקנה בדבר כוונת שיתוף "חצי בחצי בדירה", וכי גם רכישת מטלטלין לדירה מכספי המבקשת, עובר לנישואי הצדדים, אינה מהוה השקעה המלמדת על כוונת שיתוף ספציפית. בית המשפט הוסיף, כי לעתים גם השקעה בהיקף האמור עשויה ללמד על כוונת שיתוף, אולם בנסיבות קיים קושי להצדיק מסקנה מעין זו. בית המשפט המחוזי זקף לזכותה של המבקשת 10% משוויה של הדירה, זאת נוכח תקופת החיים המשותפת של הצדדים ומכוח סמכותו לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973. יתר טענותיו של המשיב נדחו על ידי בית המשפט המחוזי.

הבקשה

ו.        מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען כי היא מעוררת סוגיות החורגות מעניינם של הצדדים - האם ניתן או ראוי, כמדיניות שיפוטית, לקבוע כי חרף העובדה שבן זוג (ובנדוננו - המבקשת) שילם במרוצת השנים בעבור דירת מגורים,אין הוא זכאי לחלק ונחלה בה; ומהו גובה הרף הנדרש על מנת להוכיח דבר מה נוסף לשם הוכחת כוונת שיתוף. עוד נטען בבקשה, כי בהכרעתו של בית המשפט המחוזי נתגלו שגיאות עובדתיות - באשר למשך תקופת החזר המשכנתא על ידי המבקשת, ובאשר לנהנה ממשכנתא נוספת שניטלה לצורך רכישת הדירה.

הכרעה

ז.       לאחר העיון בבקשה, אין בידי להיעתר לה. חרף הנטען בה, אין היא מעוררת לאמיתה שאלה כללית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים, ועל כן אין היא באה בקהלם של המקרים בהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי. אוסיף, כי גם לעיצומם של דברים לא מצאתי להיעתר לבקשה, וזאת אף אם ניתן להשקיף על הדברים מנקודות מבט שונות (ולראיה - הכרעותיהם השונות של בתי המשפט הקודמים).

ח.      בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי ניתן ליצור שיתוף בנכס ספציפי במקביל למשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון (ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596; בע"מ 1398/11 פלונית נ' פלוני (26.12.12), הנזכר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בפסקה 14). הדברים נכונים גם באשר לנכסים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג לפני הנישואין; בבע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (2007) ציינתי כי:

"אודה, כי 'גבולות הגזרה' אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעתים קשה לכמת את ההשקעות ואת 'ההתנהגות ההשקעתית', אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה. השאלה בנידון דידן היא אפוא שאלה עובדתית, האם הוכיחה המשיבה - והנטל הבסיסי אכן עליה, גם אם עבר בשלב מסוים אל המבקש - יצירת שיתוף ספציפי בדירה".

ובבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665 (2004) ציינתי, כי "רוח העידן, פתיחת הדלתות שאינה 'פורמלית' בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על הפסיקה מזה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין ובמיוחד דירת המגורים" (שם, בעמ' 671).

ט.      בסופו של יום, השאלה האם הוכחה כוונת שיתוף בנכס ספציפי היא שאלה עובדתית תלוית נסיבות (בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני (לא פורסם)). אין חולק, שההכרעה אינה פשוטה כל עיקר ונבחנת "בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, בהתאם להסכמתם (המפורשת או המשתמעת), וכן לנסיבות חייהם ביחס לנכס הספציפי. השיתוף בנכס ספציפי הוא 'פיתוח דפיתוח' שיפוטי" (ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת הישוב (2011), בפסקה ט"ו לחוות דעתי). ואמנם, גם במקרה דנא הטעים בית המשפט המחוזי כי הכרעתו נטועה בנסיבות המקרה (עמ' 3 שורה 25, עמ' 4 שורה 8 לפסק הדין). על כן משאלת העותרת לקבוע פרמטרים שיהיו בעלי אופי "כללי" באה להצדקת הגלגול השלישי, אך העקרונות כבר נקבעו בפסיקה ויישומם תחום לנסיבות כל תיק; וכמובן, ההשקעה ההדדית היא אחד הפרמטרים הללו, אך שאלת הביטוי לה היא "רקמה פתוחה" קונקרטית.

י.       כאמור, בית המשפט המחוזי, בעקבות בית המשפט לענייני משפחה, שקל ושקלל את כלל הנסיבות. בכך שבית המשפט המחוזי פירש באופן שונה את התמונה הכלכלית, אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. אוסיף, כי לא ירדתי לשורש טענותיה של המבקשת באשר לטעויות שנפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, באשר - על פני הדברים - קביעותיו העובדתיות עולות בקנה אחד עם האמור בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (ראו פסקה 17 לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה לעניין משך התקופה בה שולמו תשלומי המשכנתא מן החשבון המשותף); ומכל מקום אין הדבר מצדיק דיון נוסף, בגלגול שיפוטי שלישי. 

יא.     אכן, גם בית המשפט המחוזי כיוון לעשיית צדק על-ידי סוג של אומדן אליו שיקלל את מכלול הנסיבות, והגיע למסקנה אליה הגיע. נזכיר, שבית המשפט המחוזי קבע "כי יש לזקוף לזכות האישה חלקים בגין פרעון המשכנתא בתקופת החיים המשותפים כולה, ולא רק תקופת הפרעון מהחשבון המשותף" (עמ' 4 שורות 20-18), וזאת לפי סמכותו מכוח סעיף 8 לחוק יחסי ממון, ועל כן זקף לה 10% משווי דירת המגורים. גם אם יתכן שהיתה אפשרות להגדלה, עדיין אין מדובר בקביעה המצדיקה התערבות. 

כללם של דברים

יב.      נוכח האמור, לא אוכל להיעתר לבקשה.   

ניתנה היום, ט"ו באלול תשע"ג (21.8.2013).